בתקופה האחרונה אנחנו קצת מוצפים בפניות, שיחות, ווטסאפים וסיפורים מכל הישראלים שרוצים לנצל את ההזדמנות החדשה לבוא לקנדה ולקבל ויזת עבודה. זה מדהים ומרגש אבל יש גם צדדים אחרים לסיפור

ישראל היא מדינת ה”יהיה בסדר”, ותחמנות וחוצפה הן שתי תכונות שבלעדיהן כמעט בלתי אפשרי להסתדר ביום יום.
אם לא תתחמן את המערכת תצא פראייר, ומי רוצה לצאת פראייר?

רק המחשבה על קבלת שירותי מדינה מקפיצה את רף המתח אצלי ל-90%… או לפחות כך זה היה עד לא מזמן

יש כלל ידוע בנהיגה: בהגיעך לצומת מתומרר בו יש לכל הנתיבים תמרור 🛑 - עצור ותן זכות קדימה לאלו לעצרו לפניך.

פשוט. ברור. קל לביצוע… אולי בתיאוריה - בפועל כולנו יודעים מה קורה בצומת שכזה: מלחמת “למי יש גדול יותר”

טורונטו ופרבריה היו פרושים לפנינו כמו קופסת ממתקים, יכולנו לבחור לגור באיזה אזור שרק רצינו והשתעשענו בבחירת הבית החדש שלנו.

בניגוד למרחב הציבורי בישראל שהרגיש לנו פחות ופחות בטוח, כשנחתנו בקנדה היינו מופתעים מהנימוס והסבלנות: “אני מרגישה שאני לא יוצאת למלחמה כשאני מסתובבת בחוץ”

קצת מביך לספר, אבל כשנחתנו בקנדה והלכנו פעם ראשונה לסופר היינו בהלם

לפעמים החיים מזמנים לך הרפתקאות, כך היה כשקיבלתי הצעה לעשות רילוקיישן בתור שליחת השומר הצעיר מטעם הסוכנות היהודית, בתפקיד רכזת התנועה בקנדה.

אֲסַפֵּר לָךְ הַיַּלְדָּה, וְגַם לְךָ הַיֶּלֶד,
אֵיךְ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אֲדָמָה נִגְאֶלֶת:
דּוּנָם פֹּה וְדוּנָם שָׁם, רֶגֶב אַחַר רֶגֶב –
כָּךְ נִפְדֶּה אַדְמַת הָעָם מִצָּפוֹן עַד נֶגֶב.

לאור הקורה בחודשים האחרונים בישראל אני מסתכלת אחורה ותוהה האם היה זה מזל או אינסטינקט השרדותי, ואולי בכלל השגחה פרטית.

באותו יום שבו התחילה השריפה בכרמל, היינו בדרך לפגישה בשדרות מוריה…

איך אתם מסתדרים עם הקור?

זאת בדר"כ השאלה הראשונה שעולה בשיחה עם אנשים ששוקלים את המעבר.