מדינה וטבע
“בואי נדבר על מה שיש בקנדה, לא על מה שאין במדינות אחרות…” כך אמרתי לנטלי, שהייתה אחת ממאות הישראלים שהתקשרו אלינו בזמן מלחמת “12 הימים” (נו זאת עם איראן, למתקשים לזכור).
קשה לאנשים שלא חיו בחו”ל לדמיין מה זה אומר לגור במדינה מתפקדת, כזאת שדואגת לאזרחים שלה באמת. אני תמיד מרגישה שהדוגמאות היומיומיות עוזרות וממחישות הרבה יותר מהגדרות פוליטיות. כאן נכנס כדוגמא הטיול האחרון שלנו בשבת למסלול הצהוב ב-Hilton Falls (על המסלול האדום כתבנו בהרחבה בפוסט הזה):
המסלול הצהוב
המסלול הצהוב מוביל את המטיילים הישר למפלים ולחורבות מבנה תחנת הקמח העתיקה, ולמדרגות שמובילות ישר לנחל שזורם למרגלותיה.
לפני הירידה למפל, נתקלנו להפתעתנו בסככה ובה מאוחסנים, ככה סתם בנונשלאנטיות, עצי הסקה המיועדים לשימוש המטיילים - ללא תשלום, ללא פיקוח, כאילו כולם מנומסים שקטים ונחמדים זה לזה ולטבע - ללא ספק תופעה מדאיגה אם אתם ישראלים שיודעים בדיוק מה היה קורה אם הסצינה הזו הייתה בנחל הדן למשל…
אבל בקנדה, כפי שאנחנו נזכרים שוב ושוב, זה ממש סביר שליד הסככה (שמכוסה בכיסוי נגד גשם כדי לשמור על היובש של בולי העץ) יש ספסלי עץ, מקום ייעודי למדורה, אמצעי בעירה, וגם רשת ברזל שמיועדת לברביקיו, וספסלים במקום אסטרטגי ממנו אפשר להשקיף על המפלים והנחל בזמן שצולים איזה מושט ומנפנפים - וכך, קוראים יקרים, נראית מדינה מתוקנת.
מטיילים וברביקיו - “וגר זאב עם כבש”!
עצי הסקה לשימוש המטיילים ואפילו גחלים שיעזרו לכם להדליק את המדורה - צילום: Hadoctor
אם לא היה חם נורא (32 מעלות) בטוח היינו מדליקים מדורה ויושבים לצלות מרשמלו ונהנים מהנוף היפה, אבל וויתרנו הפעם וכתבנו לנו תזכורת ביומן להגיע שוב בספטמבר עם מצרכים ל S'more.
פינת מדורה וברביקיו - צילום: Hadoctor
מה קורה כאן?
ממה שאנחנו רואים בשנים שלנו כאן, מה שמשפיע מאוד על האווירה הכללית בקנדה הוא החינוך הקנדי, שמקפיד מאד על שמירה על חוקים חברתיים וסביבתיים כמו גם אהבת הטבע (ממש כמו שהיה בארץ פעם פעם). החיבור לטבע ולסביבה כאן מושרש עמוק כך שלא תראו זבל מפוזר כמעט בשום מקום (כגון שקיות במבה ריקות, חיתולים משומשים ועוד), אין אנשים שיושבים בכל מני מקומות רנדומאליים ועושים על האש (בשביל זה יש מקומות מוסדרים ואת החצר האחורית של הבית שלכם), ולא מקובל לנסוע עם הרכב שלך על שדות חקלאיים, חוף ים או כל מקום בו תפריע לטבע ולבעלי החיים.
וזה מקסים ונעים ומראה כמה חשוב לחנך לדרך ארץ (אבל באמת) ולהתחשבות בבני האדם שנמצאים בסביבה, ומתוך החינוך הזה קורה מעין קסם שקוראים לו החיים בקנדה.
כבר הזכרנו בפוסטים קודמים שאפילו בחומר הלימוד למבחן האזרחות הקנדי ישנה הדגשה יתירה על אהבת הטבע וחשיבות הטיפול והשימור שלו ♥️ 🇨🇦 ♥️
מפל ונחל - צילום: Hadoctor
מה שהופך את קנדה לקסומה ומיוחדת היא החיבה העמוקה של כולם לשמירה על הסביבה - לא רק כחוק, אלא כחלק מהזהות הקולקטיבית. נדמה לפעמים שהאדמה כאן זוכה ליחס כמו בן משפחה וישנה תחושת אחריות שקטה בכל מקום בפארק, ברחוב, ליד האגם… מעין הבנה ש"הטבע לא שייך לנו אנחנו שייכים לו ולכן מחויבים לדאוג לו".
מיחזור והפרדת אשפה מושרשים כהרגל מגיל צעיר, ואין קנדי שיזרוק עטיפה על הרצפה וימשיך ללכת כאילו כלום. אפילו הילדים לומדים בגנים שלא חותכים ענף מעץ כי "הוא חי בדיוק כמונו".
יותר מזה, גם אם אין שלט שאומר "אל תדרוך על הדשא", לא תראה מישהו עושה זאת סתם. כי לא צריך שלט כשיש חינוך וזה מה שמרגש באמת! הסביבה נשמרת כי האנשים מאמינים בזה, לא כי מישהו מאיים בקנס.
התחושה הזו, של כבוד הדדי בין האדם למרחב, היא לב ליבה של האווירה הקנדית. והיא כה חזקה שהיא מחזירה את האמון בבני האדם, לפחות עבורנו.
גם בעלי החיים שמחים, לדוגמא גור הסנאי המתוק שפגשנו בטיול בשביל הצהוב 🥰
גור סנאי - צילום: Hadoctor
כשמגיעים לקנדה, במיוחד אחרי חיים בישראל, התחושות מציפות. פתאום הכל קצת שקט יותר, רגוע יותר, כאילו מישהו הנמיך את הווליום של החיים. כי בקנדה מרגישים שיש זמן. זמן להקשיב, זמן לטייל, זמן לחיות.
זה לא אומר שקנדה מושלמת, אבל היא מעניקה הזדמנות להתבוננות אחרת על החיים, על עצמך, ועל מה באמת חשוב לך.
למהגרים כמונו, שבחרו להכות כאן שורש, החיבור לטבע מעשיר ומזין אותנו - גם אם לפעמים עצוב להיזכר כמה רצינו שזו תהיה המציאות בארץ. אבל זה כבר תוכן לפוסט אחר…
שורשים - צילום: Hadoctor
