וינטג’ קנדי בניחוח צרפתי
כבר גילינו לכם שאנחנו חובבי וינטג’, וסיפרנו שדי התאכזבנו כשגילינו שמקור החפצים ברוב החנויות בהן ביקרנו הוא מאנגליה. לא שיש לנו משהו נגד האנגלים, להיפך! כנתינים של המלך אנחנו אפילו מחבבים אותם, אבל מה לעשות שלצרפתים יש יותר שיק (הרבה הרבה יותר 🤷♀️), וכשביקרנו בחנויות וינטג’ מצאנו כמה פריטים שאהבנו, בעיקר כאלה בסגנון “שאבי-שיק” אבל הם היו יקרים בטירוף ומשופצים לבלי הכר ולא שמרו על מראה אותנטי, ואת זה אנחנו פחות מחבבים.
בעוונותינו אנחנו גם צופים תדיר בסדרות אנגליות על שיפוצים, וכך כשעשינו re-watch לסדרה האלמותית - שבה כוכבת הסדרה מוצאת בשווקים רהיטי וינטג’ שאיתם היא מרהטת את בית הנופש שלה - שוב בא לנו לשוטט בחנויות ולחפש מציאות מעניינות.
החלטתי לא לוותר על חלום הווינטג’ הצרפתי ושילבתי חיפוש בגוגל ושיחה עם צ’ט ג’יפיטי, ובעזרתם מצאתי מקום שנראה חמוד מאוד ובמרחק כחצי שעת נסיעה מאתנו. החנות נקראת בשם Petits et Jolis ולמרות נסיון העבר והחשש פן נתאכזב, ושאולי שוב הצ’ט קשקש לנו שטויות, ברגע שפנינו לתוך הכניסה למתחם הרגשנו כמעט כמו בטורקיז (בבית יצחק, מכירים?) והתרגשנו מאוד (ז”א אני התרגשתי, הדוקטור פשוט חיפש מקום חניה).
טורקיז למי שלא מכיר הוא מקום מהמם בעמק חפר שמוכר ריהוט מיובא מהודו לצד פיצ’יפקעס ואוכל טעים. בימי השישי שלנו בישראל היינו נוהגים לנסוע לשם לא מעט, לאכול ארוחת בוקר ולאחריה לקנח במסע שופינג כלבבנו.
מישהו כאן מעמק חפר ורוצה לספר לחברה מטורקיז שיש לקוחות שמתגעגעים אליהם וישמחו אם ירחיבו את עסקיהם גם לצפון אמריקה?
ריהוט גן שמזכיר את הבית בישראל - צילום: Hadoctor
חנינו במגרש החניה של Petits et Jolis ויצאנו מהאוטו. הסתובבנו בין הפסלים, ריהוט הגינה, העציצים והקמין האדום והרגשנו איך הלב ממש מתרחב. קשה לתאר את התחושה החמקמקה הזאת של מקום שגורם לך בבת אחת להרגיש שאתה בבית. זאת מן תחושה של משהו מוכר, בשילוב המון שמחה ותוספת של דופמין 🥰 אני בטוחה שכל הישראלים שגרים בחו”ל מבינים בדיוק על מה אני מדברת. נשמנו קצת נוסטלגיה ונכנסנו לחנות.
בכניסה קיבל את פנינו פסל ענק של אייל קנדי שמאחוריו שורות שורות של מדפים עמוסי כל טוב. וכמובן שכמו בכל חנות עתיקות ממוצעת גם כאן החנות הריחה כמו הארון של סבתא (זה עם הנפטלין 😉) בשילוב עם אבק וקמצוץ פבריז. אמרתי לדוקטור בלחש שאולי הפעם הצלחנו למצוא חנות וינטג’ אמיתית, וכך ועם המון תקווה פסענו לעומק החנות.
דגל ארה”ב - הכי לא פוליטיקלי קורקט בקנדה של ימינו - Elbows Up! - צילום: Hadoctor
וואוו, אמרתי לדוקטור, יש פה ממש דברים שווים והצבעתי על השנדלירים שצבועים לבן שהיו תלויים מעלינו. פלוס נוסף ב Petits Et Jolis שמבדיל אותה מחנויות דומות היא מחלקת השנדלירים שלמעשה מפוזרים בכל רחבי החנות הענקית. מנורות ואהילים הם פריטים שנותנים המון אופי לבית, וכשניסינו לרהט את הבית הנוכחי שלנו לא הצלחנו למצוא בחנויות אחרות מנורות שוות כי נתקלנו בעיקר במנורות משנות ה-80 שלא עשו לנו את זה. כאן היה מרענן לראות מגוון של מנורות, אהילים ושנדלירים שהיינו שמחים לקחת איתנו הביתה.
טיפ לחובבי הוינטג’: קחו שנדליר קלאסי, צבעו אותו בצבע לבן וקיבלתם פריט שיוסיף המון לבית שלכם.
בלגאן מאורגן - צילום: Hadoctor
בקצה החנות יש אזור שלם של מדפי עץ, עליהם מוצגים הפריטים הגדולים יותר, כמו כלי עבודה עתיקים, מיכלי חלב וגם ארגזי עץ. הדוקטור הוא חובב ארגזים ידוע, וכשנתקלנו בערמות הארגזים שמסודרות על המדפים אורו עיניו ומיד החלטנו לקנות את הארגז עם ציור הנקטרינות, אבל במחשבה שניה הבנו שלצערנו אין לנו איפה לשים אותו, והסכמנו (בפעם המי יודע כמה להיום 😜) שכשנרהט את הבית החדש נגיע לכאן שוב ונקנה אותו (או ארגז דומה) בשביל המטבח החדש שלנו.
מי שלא נולד בצפון אמריקה אולי לא יבין את המשיכה, אבל חובבי מרצ’ של קוקה קולה יוכלו למצוא כאן כ-ל מה שחלמתם עליו החל מארגזי עץ וכלה בבובות, בקבוקי קולה מלאים עתיקים, מאפרות, צעצועים ועוד המון.
כמה עולה בקבוק עתיק של קוקה קולה? - צילום: Hadoctor
מאחורי מדפי העץ הסתתרו להן כמה כונניות עם מלא קופסאות פח שמסודרות על מדפים שהגיעו עד גובה של 4 מטר, מכיוון שהיינו ממש רחוקים מהקופה ביקשתי מהדוקטור לטפס ולהוריד כמה קופסאות מהמדפים הגבוהים, הוא עשה זאת באומץ לב ראוי לציון (בכל זאת, טיפוס על כונניות סבא מתנדנדות 🫣) והושיט לי קופסא אחת עם פרסומת ישנה לביסקוויטים (עם סלוגן בסגנון של: ילדים טובים אוכלים ביסקוויטים..), שתי קופסאות שימורים ישנות עם ציור של ירקות וקופסא אחת שאחסנה פעם שוקולד.
האהבה שלנו לקופסאות פח ישנות מצוירות הפכה במשך השנים להתמכרות, לכן היה ברור שנרכוש עוד כמה שיצטרפו לאחיותיהן ששוכנות להן בבטחה על המדפים במטבח ליד העציצים הקטנים שהדוקטור מטפח במסירות.
בצימר שלנו (כך אנו מכנים את הפינה במטבח שמשקיפה על החצר האחורית) ריכזנו את קופסאות הפח הצבעוניות שאספנו במשך השנים, שם אנחנו שותים כל בוקר את הקפה הראשון של היום.
ג’סטין ביבר פריט אספנות? צילום: Hadoctor
המשכנו להסתובב בכל המעברים, חיטטנו בינות למדפים, עשינו לעצמנו רשימות של ”מה נקנה למטבח החדש” וגם “מה נקנה למשרד החדש” וכו’, ומדי פעם אמרנו: יההה, תראה, פיירקס כזה בדיוק היה לסבתא שלי, וכלי כזה לסוכר דומה ממש היה להורים שלי.
הזמן חלף ממש מהר, ופתאום שמנו לב שאנחנו מסתובבים בחנות כבר שעתיים והחלטנו לחתוך לכוון הקופה ולשלם על ארבע קופסאות הפח הצבעוניות שבחרנו (ספוילר: שילמנו עליהן 41 דולר קנדי סה”כ, שזה מחיר מצוין ממש).
צילמנו המון תמונות ובגלריה למטה תוכלו לראות מגוון של פריטים משובחים שהדוקטור צילם בעבורכם. כמו למשל סטים של כוסות ותחתיות מאוד מרשימים, ואלה שמרגישים בנוח לשלם 325 דולר על סט, שימו לב לכוסות בצבעי טורקיז וזהב ❤️
ולסיום, כשעמדנו בתור לקופה שמנו לב בזווית העין למשהו עם כיתוב בעברית, תוכלו לראות בתמונה למטה את הקופסא עליה מוטבעות אותיות זהב: “…השמיני יימול…” ולא, לא קנינו את הפריט המהמם הזה מטעמי קרינג’ מובנים (מקווים שהם לפחות חיטאו את הקופסא לפני שהם שמו אותה בתצוגה) אבל זה ממש נחמד לראות פתאום אותיות בעברית באמצע שום מקום בקנדה.
השמיני ימול - צילום: Hadoctor
בקופה פגשנו את בעלת החנות, היא לא מאמינה במחשוב (כנראה) והוציאה לנו חשבונית מפנקס קטן ומאובק, היא פירטה בדיוק מה קנינו ואת המחיר, והקפידה לרשום את התאריך במקום הייעודי - רק שבשנה היא כתבה בטעות 1994 🙄 אנחנו לא יודעים אם זה טריק שיווקי, אבל זה חתם את הבוקר הנוסטלגי שעבר עלינו בתחושה נעימה, ואז נזכרנו שבשנה הזאת היינו בכלל בצבא, אבל זה כבר לפוסט אחר.
