מחפשים קהילה?
“הכי חשוב שתהיה לנו קהילה, כמו שיש לנו בישראל” כך אמרו לי ש’ וע’ כשהתקשרו להתייעץ איתי לגבי בחירת שכונת מגורים בטורונטו.
השתתקתי לרגע, לא רציתי לשבור להם את “חלום הקהילה”, ואז שאלתי אותם אם הם רוצים לדעת את האמת…
גם אנחנו בחרנו לגור בהתחלה ב”אזור של הישראלים” ב-Vaughan. תארנו לעצמנו שכך נוכל בקלות למצוא חברים חדשים, שיעזרו לנו ולילדים בתהליך הקליטה. גם רצינו לא להרגיש לבד, הרי בישראל היינו מוקפים תמיד בחברים רבים איתם יצאנו לטיולים וארגנו חגים וארוחות שישי ביחד. כשהגענו לקנדה חיפשנו להקים לנו קהילה קטנה, בדיוק כזאת.
התחלנו לטוות את הרשת החברתית שלנו - מהאנשים שהיו אתנו בקשר לפני שהגענו לקנדה, כמו סוכני בטוח, מתווכי נדל”ן וכו’. רק מה, הם פשוט נעלמו מהאופק ברגע שהגענו, והבטחות כמו “בטח שנכיר בין הילדים, הם באותו גיל, וזה יעזור להם להשתלב ולמצוא חברים” לא התממשו מעולם.
התחושה שהם היו נחמדים אלינו רק כי רצו שנשכור את שרותיהם היתה קשה לעיכול, אבל החלטנו לבלוע את העלבון ולעבור הלאה.
עם הזמן ניסינו להכיר ישראלים מהשכונה החדשה שלנו, אבל נתקלנו ביחס קריר ואף מתנשא. פיתחנו תאוריה לפיה המהגרים “הישנים” הרגישו שהם כבר התקדמו ונקלטו בקנדה, ולכן הם לא מעוניינים “להתערבב” עם המהגרים החדשים (שזה אנחנו). לאחר כמה ניסיונות כושלים הבנו שקהילה כבר לא תצמח לנו, והרגשנו שהבחירה של מקום המגורים היתה שגויה, ונעשתה בעיקר בגלל הפחד של הבן הצעיר שלנו שלא יצליח להשתלב בבית הספר אם לא יהיו אתו ילדים דוברי עברית.
יחד עם חוסר שביעות רצון מהבית בו גרנו, ומבית הספר המקומי, החלטנו שהגיע הזמן לנחות באמת בקנדה, ולהתמודד עם החיים מחוץ ל”קהילה הישראלית”!
ארוחת בוקר ישראלית בלי קהילה ישראלית. צילום: hadoctor
אם תרצו אין זו אגדה (קנדה סטייל)
אם את הבית הראשון בחרנו לפי השכנים והתפשרנו על בית קטן ויקר בעיר צפופה יחסית ורועשת, הרי שעכשיו עשינו “פריש מיש”: פתחנו את המפה של איזור ה-GTA והתחלנו לחקור. הסתובבנו בשכונות שנראו לנו טובות, בדקנו את דירוג בתי הספר, רמת הפשע, רמת ההשתכרות של האוכלוסיה, האווירה בשכונה, החנויות והגישה לכבישים ראשיים, ולאחר חודשיים של מחקר מעמיק הגענו לעיירה (Town) פסטורלית, לחופי אגם אונטריו, מלאה בשבילי טיולים, נהר ויערות והרגשנו שזה זה. מצאנו את הבית החדש שלנו!
עם מציאת המקום החדש חלום הקהילה דהה, והתמקדנו בעיקר בהתמקמות ראשונית וארגון הבית, אבל לפעמים החיים מזמנים לך הפתעות… בבוקר היום השני שלנו לאחר המעבר שמענו דפיקה בדלת: השכנים החדשים שלנו (מהגרים מגרמניה) באו להציג את עצמם ולברך אותנו לכניסה לבית החדש (מה שלא קרה מעולם בשכונה של הישראלים). הם פטפטו אתנו והזמינו אותנו לדבר איתם בכל עניין בו נצטרך עזרה, ובסופת השלג הראשונה הם שלחו את שתי הבנות שלהם לשאול אם יש לנו ציוד לפינוי השלג שנערם, והאם נרצה שיעזרו לנו לפנות את המדרכה מול ביתנו.
וכך התחילה להבנות הקהילה הקטנה שלנו ❤️
סופת השלג הראשונה בבית החדש. צילום: hadoctor
פייק קהילה
”אז מה עדיף לכם?” שאלתי את ש’ וע’ בשיחתנו, “לגור בשכנות לאנשים שיודעים לדבר עברית אבל מנסים לא להיות אתכם בקשר, או לגור בשכונה קנדית, מוקפים באנשים כמוכם, רק ששפת האם שלכם שונה?”
”חשוב לנו שהילדים יישארו ישראלים ושיהיו להם רק חברים ישראלים שמדברים עברית” הם אמרו בקול מתנצל.
”טוב, זה לא יקרה” עניתי. “הילדים שלכם ייקלטו בחברה הכללית יותר מהר ממה שאתם חושבים, והם יבחרו בעצמם את החברים שלהם, ולא משיקולי ישראליות.”
”ואין לכם מה לחשוש ממחסום השפה. תוך כמה חודשים האנגלית שלהם תהיה הרבה יותר טובה משלכם” 😃
כשהאגם קופא צילום: hadoctor
“אז איך הילדים שלכם מסתדרים בלי חברים ישראלים?“
הם מסתדרים מצוין, תודה 😊
שניהם לומדים באחת מהאוניברסיטאות הנחשבות ביותר בקנדה (ובעולם), הם תלמידים מצטיינים, זוכים בפרסים ומלגות, האנגלית שלהם מצוינת, והחברים שלהם הם קיבוץ גלויות קטן: סינים, צרפתים, קוראנים וגם קנדים שורשיים.
הסיבה העיקרית שבגללה הגרנו לקנדה היתה העתיד של הילדים, ואני יכולה להגיד בביטחון, שהמעבר לכאן הבטיח להם חיים נעימים ובטוחים, והם יכולים לממש את הפוטנציאל שלהם, מה שלא בטוח שהיה קורה אם היינו נשארים בישראל.
